נלסון דמיל הוא סוג של עמוד תווך בג'אנר הזה.
כמו ברוב ספריו הבלתי צפוי מתקדם לעבר הקורא בצורה שמחזיקה אותו במתח לאורך כל עמודי הספר.
דווקא בספר לבד בקובה הקורא הממוצע או לפחות אני מאבד את הסבלנות.
זה דומה קצת לליל הסדר, אתה רעב אבל מקבל מצה, מרור, ושאר ירקות ועד שאתה מגיע לאוכל אתה שבע ורדום.
זה קורה בגלל נטיית הספר לתת לקורא קורס על קובה וההסטוריה שלה, בתיבול ניתוח אנטרפולוגי לא מעניין של אופיים של הקובנים ובפרט הקטע הסטראוטיפי כמה הנשים הקובניות חמות.
רוב המתח בספר מתרחש דווקא בעמודיו האחרונים.
נראה שדמיל עצמו איבד את הסבלנות וסיים את הספר מהר מידי וחבל.
בכל זאת זה ספר מתח ראוי, שאחריו תשמחו שאתם לא בקובה.
Commentaires